השבוע למדתי משהו חדש וחשוב על החיים: "ביקורת היא לא כח מניע לפעולה!"
לא כלפיי אחרים ובהחלט לא כלפי עצמינו.
פעם כשהייתי לומדת משהו חדש ולא מצליחה בו מיד הייתה עולה התחושה הזו של תסכול קיצוני, המחשבות בראש "אוף, אני לעולם לא אצליח",
"כולם מצליחים חוץ ממני", "את יכולה יותר טוב מזה", תחושה שמשהו בי לא בסדר!
חשבתי שביקורת עצמית היא כלי לשיפור וללהיות טובה יותר במה שאני עושה.
היום אני יודעת שהדבר היחיד שביקורת יכולה להביא הוא למצב של תסכול ותקיעות!
במקום להסתכל על מה לא טוב צריך להסתכל על מה שכן טוב.
התמקדות בטוב תביא איתה עוד מהטוב.התמקדות ב"לא טוב", מביאה עוד "לא טוב".
פשוט לא? כן!
אז למה אנחנו מלקים את עצמנו כל כך קשה כשאנחנו לא מצליחים משהו? האם היינו מעבירים ביקורת כה קשה על הילדים שלנו
אם הם לא היו מצליחים במשהו? ברור שלא, היינו אומרים להם להמשיך לנסות ובסוף הם יצליחו!
אז למה זה שונה כשמדובר בנו?!?
במהלך העבודה שלי כמורה לריקודי בטן פיתחתי טכניקת לימוד ששמה דגש על הקניית "תחושת המסוגלות" אצל התלמידות.
אני מפרקת את הריקוד לגורמים, לחלקים הכי הכי קטנים. כשניגשים לדברים באופן כזה, קל יותר ללמוד אותם ומצליחים דברים שבמבט
ראשון היו נראים מאוד מסובכים.
כשאנחנו מסתובבים עם התחושה של "הצלחתי" זה מביא איתו עוד הצלחות, זוכרים? טוב מביא טוב. כשתלמידה יוצאת מהשיעור בתחושה
של "הצלחתי" אני בטוחה שזה הולך להשפיע בצורה חיובית על הדבר הבא שהיא תתעסק איתו.
ריקודי בטן כדרך חיים כבר אמרתי?
